למה טאבי?

כל נעל רגילה שנעלתם אי פעם דוחפת את הבוהן הגדולה פנימה, לכיוון ההפוך ממה שהיא בנויה לעשות.

זה כל הסיפור של טאבי, במשפט אחד. עכשיו הגרסה הארוכה.

הבוהן הגדולה היא לא עוד בוהן

היא המנוע של כל צעד. היא זו שדוחפת אתכם קדימה, והיא מחוברת לשריר שרץ לאורך קשת כף הרגל ומחזיק אותה, כמו כבל מתוח של גשר. כדי שהשריר הזה יעבוד, הבוהן צריכה חופש לשבת ישר ולזוז לבד.

נעל עם חרטום צר עושה בדיוק את ההפך: היא מקפלת את הבוהן פנימה ומנטרלת את השריר. טאבי הן פשוט הגיאומטריה ההפוכה. תא נפרד לבוהן הגדולה מחזיר לה את העבודה: אחיזה, שיווי משקל, ודחיפה עצמאית בכל סיבוב וכל צעד.

נולדו על פיגומים, לא במעבדה

1917, קורשיקי, יפן. יצרן טאבי בשם איטארו פוג׳יקי לוקח גומי שיועד לצמיגי ריקשות ומדביק אותו לתחתית של גרב טאבי מסורתית. ככה נולדה ה־ג׳יקה־טאבי (地下足袋). מילולית: "טאבי שנוגעת באדמה". כן, מפה הגיע השם שלנו.

מי אימץ אותן ראשון? פועלי בניין, גגנים, נגרים. אנשים שהולכים על קורות פלדה בגובה כמה קומות, שהחיים שלהם תלויים בלדעת בדיוק איפה כף הרגל שלהם נמצאת ומה היא מרגישה. הם לא בחרו טאבי בגלל טרנד. הם בחרו אותן כי סוליה דקה עם בוהן נפרדת נותנת לרגל "לתפוס" את הקורה.

אגב, קוראים להן לפעמים "נעלי נינג׳ה". האמת ההיסטורית: הנינג׳ות מעולם לא נעלו אותן (הן הומצאו ב־1917). אבל אנחנו מבינים למה השם נדבק.

ובלילה, הן רוקדות

בפסטיבל אווה־אודורי בטוקושימה, הגדול שבפסטיבלי הריקוד של יפן, רוקדים ברחובות מ־18:00 עד 22:30. ארבעה ערבים ברצף. נושאי המיקושי (מקדש נייד ששוקל יותר מחצי טונה) סוחבים אותו במשמרות על הכתפיים, צעד אחרי צעד מסונכרן. מתופפי טאיקו נוגנים במעמד נטוע ויציב שמתחיל מכף הרגל.

כולם באותה נעל. עשרות שנים. אין מבחן שטח טוב יותר מזה.

בכנות: יש תקופת הסתגלות

טאבי מרגישות אחרת מנעליים רגילות. ההפרדה בין הבוהן לשאר האצבעות, הסוליה הגמישה והאופן בו הנעל יושבת על הרגל יוצרים תחושה שיכולה להיות חדשה בהתחלה.

יש אנשים שמתחברים לזה מיד, ויש כאלה שצריכים קצת זמן להתרגל. תנו לרגל להכיר את הנעל בקצב שלה.

הגזרה היפנית צמודה, אם אתם בין מידות, אנחנו ממליצים לעלות מידה.

מוכנים להרגיש את הקרקע? לכל נעלי הטאבי ←